קרקעות מזוהמות איננה תופעה חדשה והיא מהווה בעיה סביבתית בעלת השלכות נרחבות.
מסקר שהוכן בעבור משרד האוצר והמשרד להגנת הסביבה, עולה כי בישראל קיימים כ- 3,200 אתרים בעלי פוטנציאל לנוכחותה של קרקע מזוהמת ובהם כ- 23,000 מוקדי זיהום. העלות הכוללת לניקוי הקרקעות המזוהמות נאמדת בכ- 9 מיליארד ש”ח. סכום זה אינו כולל את עלות שיקום המים המזוהמים שמתחת לקרקע, שבמקרים רבים לא מן הנמנע יהיה צורך גם בפעולות לשיקומם, ועל פי גישת משרד האוצר סביר להניח כי עלויות השיקום יגיעו בפועל לעשרות מיליארדי ש”ח.
בישראל לא קיים עדיין חוק ייעודי שמטרתו למנוע זיהום קרקעות והמחייב טיפול מידי בכל זיהום בקרקע לצד שיקום קרקעות שזוהמו בעבר ובהעדר חקיקה ייעודית נמשך כיום הטיפול בנושא באמצעים עקיפים, בעיקר באמצעות הוראות חוק החומרים המסוכנים, תשנ”ג-1993, הוראות חוק המים, תשי”ט-1959, והתקנות שהותקנו מכוחו, כמו גם נהלים והנחיות שפרסם המשרד להגנת הסביבה.
מצב זה מחייב בחינה משפטית מתמדת של חוקיות הדרישות שיוצאות מטעם הרשויות ובראשם המשרד להגנת הסביבה לעריכת סקרים היסטוריים, לעריכת סקרי קרקע ולטיפול בקרקעות מזוהמות, לצד בחינת סבירות הדרישות והשלכותיהן, קביעת דרכי פעולה וניהול נכון לצמצום החשיפה הן בהיבט ההוצאה הכספית הכבידה הקשורה והכרוכה בעריכת הסקרים ובטיפול בקרקע והן בהיבט השלכות האכיפה המינהלית והפלילית הקשורים והכרוכים באלו.
רק באוגוסט 2011 אישרה הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת החוק למניעת זיהום קרקע ושיקום קרקעות, התשע”א-2011, הצעת חוק ממשלתית שהחלה כיוזמה של עמותת אדם טבע ודין לקידום הצעת חוק פרטית בנושא. מאז נדונה הצעת חוק זו בוועדת הפנים והגנת הסביבה בכנסת, כאשר עיקר המחלוקות הינן בסוגיות הקשורות והכרוכות בחלוקת האחריות ובמקורות הכספיים והסדרי המימון לפעולות הנדרשות.
כך, למשל, בעוד הצעת החוק מדגישה את עיקרון “המזהם משלם” ובהתאם לכך קובעת כי זיהום שגרמה המדינה או גרם גורם פרטי יטופל על ידי המדינה או אותו גורם פרטי, בהתאמה, הרי שהצעת החוק מוסיפה וקובעת כי כאשר זיהום נוצר על ידי גורם שאינו ידוע או גורם שלא ניתן לחייבו, וכאשר בקרקע יושב גורם שלא זיהם בעצמו והוא “גורם תם לב”, אזי הניקוי יתבצע במימון קרן ייעודית לשיקום קרקעות מזוהמות. ההצעה הינה כי אחד מהמקורות למימון הקרן הייעודית לשיקום קרקעות מזוהמות יהיה חיוב העוסקים בחומרים מסוכנים בתשלום היטל לקרן זו, בלי כל קשר לאחריותו לזיהום כלשהו ומבלי להביא בחשבון את צעדי המניעה שהוא עצמו נקט ונוקט למניעת זיהומים. והרי זהו היפוכו של עיקרון “המזהם משלם”.
כך גם, למשל, על פי הצעת החוק, הממונה במשרד להגנת הסביבה יהיה בעל הסמכויות הקשורות והכרוכות במתן צווים והוראות המחייבים עריכת סקרים היסטוריים, סקרי קרקע וטיפול בקרקעות מזוהמות, לרבות אך לא רק בנוגע להיקף העבודות ולמשך פריסת תקופת ביצוען. זאת, בהתחשב בשיקולים סביבתיים בלבד ומבלי להפנים את כלל ההיבטים המשקיים. התוצאה עשויה להיות שעלויות אלו “יתגלגלו” אלינו הצרכנים בעליית מחירים בלתי מידתית, למשל במחירי החשמל והדלק.
הצעת החוק הינה נרחבת ומקיפה וכוללת, לצד הטיפול בזיהומי עבר גם הוראות בדבר איסור, מניעה, דיווח וטיפול מידי בזיהומי קרקע עתידיים, כמו גם הוראות המקנות סמכויות וסנקציות מינהליות נרחבות לצד הסמכויות והסנקציות המשפטיות. כל אלו צריכים לבוא לכדי ביטוי כבר היום, אף טרם השלמת הליך החקיקה, שעה שאנו בוחנים את ההשלכות של זיהומים פוטנציאלים בקרקעות שבבעלותנו או באחריותנו או באחזקתנו ושעה שאנו קובעים את דרך הפעולה הנכון לצמצום החשיפה הן בהיבט ההוצאה הכספית והן בהיבט השלכות האכיפה המינהלית והפלילית הקשורים והכרוכים באלו.
