המשרד להגנת הסביבה, באופן מסורתי, הינו מוטה אכיפה פלילית של החקיקה הסביבתית. עקרונות של ה- “מזהם משלם”, הענישה צופה פני עבר (שהקנסות בגינה מנותבים לקרנות סביבתיות שמנוהלות על ידי המשרד להגנת הסביבה – הקרן לשמירת הניקיון והקרן למניעת זיהום הים) וההרתעה צופה פני עתיד הם העומדים לנגד עיני קובעי המדיניות במשרד להגנת הסביבה והם מהגורמים העיקריים לפליליזציה של המשפט הסביבתי ולהקשחת עמדות מערך התביעה של המשרד להגנת הסביבה הן בהעמדתם לדין של בעלי תפקידים בשר ודם לצד העמדתם לדין של התאגידים והן בעמידה על הרשעתם בדין של אותם בעלי תפקידים בשר ודם לצד התאגידים והחמרת הענישה כלפיהם.
אם בשנים עברו היה קל, יחסית, להגיע להסדר טיעון שבו התאגיד מורשע, משלם קנס נכבד, ובעלי התפקידים בשר ודם נמחקים מכתב האישום או נשלחים לעבודות של”צ ללא הרשעה (באופן שכתם פלילי לא ידבק בהם), כיום – על פי המדיניות המוצהרת של גורמי האכיפה במשרד להגנת הסביבה – נדירים הם המקרים בהם ניתן להגיע להסדר טיעון הכולל מחיקת בעלי התפקידים בשר ודם ואף המקרים בהם מסתפק מערך התביעה של המשרד להגנת הסביבה בהשתת עבודות של”צ ללא הרשעה.
לאור כך, נשאלת כמובן השאלה על מי רובצת האחריות הפלילית בגין עבירות סביבתיות ? מי עלול למצוא עצמו נחקר כחשוד בביצוע עבירות פליליות? מי עלול למצוא עצמו כנאשם?
שאלות אלו מקבלות משנה תוקף לאור העובדה כי רוב רובן של העבירות הסביבתיות הן עבירות מסוג “אחריות קפידה”, כלומר עבירות שלאחראי בגינן כלל לא צריך שתהיה כוונה או רצון לבצען. שאלות אלו מקבלות משנה תוקף גם לאור העובדה כי לצד עבירות שבמעשה, קיימות לא מעט עבירות סביבתיות שעלולות להתבצע במחדל.
<justifyadjust;”>האחריות הפלילית רובצת כמובן לפתחו של המבצע בפועל (אם נעברה העבירה במעשה), אולם המבצע בפועל מהווה ברובם המכריע של המקרים את תחילת שרשרת האחראים.
כך, על פי תורת האורגנים, התאגיד אחראי באופן ישיר בגין מעשיו או מחדליו של כל אדם אשר בגין מעמדו או מהות פעולותיו הדין מתייחס אל פעולתו כאל פעולת התאגיד עצמו – אדם, שבעיני החוק, רואים אותו כמבצע פונקציה של התאגיד עצמו. האורגן יכול להיות כל עובד שביצע את תפקידו בחברה ויכול להיות גם כל בעל תפקיד אחר שפועל בתאגיד.
ומשעה שהאחריות רובצת ישירות על התאגיד, בגין מעשיו ו/או מחדליו של האורגן שלו, רובצת היא גם לפתחו של כל מי שנכנס לגדר “נושא משרה בתאגיד” כהגדרתו בהוראות החוק השונות. זאת, מכוח חזקה הקבועה באותן הוראות חוק, לפיה אם התאגיד ביצע עבירה אזי נושא המשרה בתאגיד הפר את חובתו למנוע את ביצוע העבירה.
על פי רוב, “נושא משרה בתאגיד” מוגדר כמנהל פעיל, שותף פעיל או בעל תפקיד אחר בתאגיד האחראי על התחום שבו נעברה העבירה. אלא שגם בעניין זה חלה החמרה ובחקיקה הסביבתית של השנים האחרונות מוצאים אנו הגדרה רחבה יותר הכוללת, במקרים מסוימים, גם דירקטורים שעד כה פטורים היו מכל אחריות פלילית בגין עבירות סביבתיות (ראה, למשל, סעיף 55(ג) לחוק למניעת מפגעי אסבסט ואבק מזיק, התשע”א-2011; סעיף 32(ג) לחוק להסדרת הטיפול באריזות, התשע”א-2011; סעיף 64(ג) לחוק אוויר נקי, התשס”ח-2008; סעיף 16(א) לחוק לסילוק ולמיחזור צמיגים, התשס”ז-2007).
צא ולמד, כי שרשרת האחראים בפלילים בגין עבירות סביבתיות הינה מקיפה ונרחבת. ההגנה מפני האחריות הפלילית הינה קשה ומורכבת ומוטלת לפתחם של הנאשמים (למעט, כמובן, נטל ההוכחה המוטל על המאשימה להוכיח כי בוצעה עבירה), הנדרשים להוכיח כי “עשו ופיקחו” או “עשו ככל שביכולתם” כדי למנוע ביצוע העבירה. מדובר באמות מידה מעורפלות היוצרות אי ודאות על פיהן אמורים מנהלים לנהוג. כל אלו מטילים נטל כבד מנשוא על מנהלים ובעלי תפקידים אחרים, שהרשעתם כמעט אוטומטית, העושים כמיטב יכולתם המקצועית כדי שהתאגיד יקיים את הדרישות הסביבתיות וכדי למנוע התרחשותו של אירוע בעל השלכות סביבתיות.
זהו המצב של המשפט הסביבתי בארץ, הנותן בכורה לפן האכיפתי הפלילי של המשפט הסביבתי, על פני אכיפה מינהלית, אכיפה בעיצומים כספיים ואכיפה אזרחית, מצב משפטי בו אין הכרה פורמלית בהגנה מקיפה מפני העמדה לדין (למשל, במקרים בהם העסק מבצע תוכנית אכיפה פנימית בתחום הסביבתי) ואינו נותן מענה מהו אותו סטנדרט התנהלות ראוי ונכון המצופה מבעל תפקיד שאך אם יפעל על פיו יוכר כמי שמילא את חובתו.
מצב משפטי זה – המחמיר מאוד בהשוואה למשפט הסביבתי הנהוג ברוב מדינות העולם – מחייב לפיכך שמירת ‘יד על הדופק’ וליווי משפטי ומקצועי שוטף לתאגיד ולנושא המשרה בו, לא כל שכן ליווי משפטי ומקצועי בשעת התרחשותו של אירוע בעל השלכות סביבתיות, בהליכים מינהליים, בחקירה פלילית ובכל התנהלות אחרת הקשורה והכרוכה באלו.
