משרדנו ייצג חברה ומנהלה, סיטונאים העוסקים בשיווק של חומרים מסוכנים והובלתם, אשר כנגדם הוגש כתב אישום על ידי המשרד להגנת הסביבה, בגין מכירת חומרים מסוכנים למי שאיננו בעל היתר רעלים (עבירות לפי הוראות סעיפים 8 ו- 15(ב)(4) לחוק החומרים המסוכנים, תשנ”ג-1993, ותקנות החומרים המסוכנים (סיווג ופטור), התשנ”ו-1996).
על פי כתב האישום, החומר המסוכן, חומצת מימן כלורית (חומצה הידרוכלורית, חומצת מלח), נמכר במספר רב של מועדים לחברה הקונה והועבר למפעליה השונים שברחבי הארץ.
גדר המחלוקת לא היתה בשאלה של עצם מכירת החומר המסוכן לחברה הקונה, גם לא בשאלת ריכוז החומר המסוכן או הכמויות שנמכרו (על פי תקנות סיווג ופטור עיסוק בחומר חומצת מימן כלורית בריכוז העולה על 10% ובכמות מעל 100 ק”ג מחייב קבלת היתר רעלים מאת הממונה כמשמעותו בחוק החומרים המסוכנים), אלא רק בשאלה האם לחברה הקונה היה או לא היה היתר רעלים.
כאן המקום לציין כי החברה הקונה, שבתחילה לא נכללה בכתב האישום והיא צורפה על ידי המאשימה כנאשמת רק בשלב מאוחר יותר, הגיעה להסדר טיעון עם המאשימה, הורשעה, הושת עליה קנס והתחייבות להימנע מעבירה.
לאחר ניהול הוכחות זוכו החברה המוכרת ומנהלה, מאחר והמאשימה לא הצליחה להוכיח כי לחברה הקונה לא היה היתר רעלים (הוכחה שאמורה להיות פשוטה יחסית).
במסגרת התיק עלו סוגיות נוספות הקשורות והכרוכות בנושאי מכירת חומרים מסוכנים, אשר בית המשפט לא נדרש להם מאחר והמאשימה לא הוכיחה כאמור את עצם העדר קיומו של היתר רעלים אצל החברה הקונה.
המאשימה, המשרד להגנת הסביבה, ערערה על זיכוי החברה המוכרת ומנהלה ובית המשפט המחוזי דחה את הערעור והותיר את הזיכוי על כנו.
(ת.פ. 7655-05-09) (ע.פ. 17635-01-12)
